<h1>ראבי"ה סימן תתקנ"א</h1>
<h2>דף יז:</h2>
הציעה של שמועה זו כך היא בעיני. בשילהי פרק כלל גדול (ע"ו א') א"ר יוסי ב"ר חנינא אין מצטרפין לחמור שבהן אבל מצטרפין לקל שבהן וכל היכא דלא שוו שיעורייהו מצטרפין אפילו חמור להשלים שיעור הקל והתנן הבגד מטמא שלשה על שלשה השק ד' על ד' העור ה' על ה' מפץ ו' על ו'. ובפרק כ"ז דכלים (מ"ב) הכי איתא הבגד מטמא משום ג' על ג' למדרס ומשום שלש על שלש לטמא מת השק ד' על ד' העור ה' על ה' מפץ ו' על ו' שוים למדרס ולטמא מת. והתלמוד נקט לה בקוצר. כי ההיא משנה בפ"ק דשבת (י"ב א') דעיקרא במסכת מכשירין (פ"ד מ"ה) עריבה שירד לה דלף וכו', ולא כן היא במשנה. וכן טובא. ונ"ל דהוה מצי לאקשויי מדתנן בפרק קדשי מזבח במסכת מעילה (י"ז א') כלל א"ר יהושע כל שטומאתו ושיעורו שוה מצטרפין טומאה ולא שיעורו שיעורו ולא טומאה לא טומאה ולא שיעורו אין מצטרפין. אלא דהוה משני ליה נמי כגון דחזו לדוגמא ביחד, טומאה ושיעורו שוין קרי' ביה. הבגד שלשה על שלשה. פירוש בייחדו למשכב וכן שק ועור ומפץ כולהו איירי שייחדו למשכב וטמא מדרס וכ"ש טמא מת דתנן בנידה (מ"ט א') כל המטמא מדרס מטמא טמא מת, ודווקא שייחדו דאי לאו הכי אומר לו עמוד ונעשה מלאכתנו (שם ב'). ותו דתנן במסכת כלים פרק כ"ו (מ"ה) אלו עורות מטמאין מדרס עור שחשב עליו לשטוח עור קורטובליא עור הכתב וכו', וחישב אכולהו קאי. וכל הני דתנן גבי מחשבה תניא נמי בתוספתא בפרק תפילה (כלים ב"ב פ"ד ה"ג) ומסיים התם עור ה' על ה' טמא פחות מיכן טהור שאין עור מטמא פחות מחמשה. ועורות של עבדן לא סגי ליה במחשבה כדתנן התם (כלים ס"פ כ"ו) אבל לכל הפחות ייחוד של מחשבה בעינן והני מילי למדרס אבל לטמא מת לא בעינן מחשבה, וכן מוכיחים הרבה משניות, רק שיהיה עליו תורת כלי. וכל הך מתני' מיירי דווקא שייחד למשכב אבל ייחדו למרכב כולן שיעורן שוה בטפח על טפח. ובירושלמי פרק כלל גדול (ה"ד) מייתי להך מתני' דהבגד והשק וכו' מצטרפין זה עם זה ופריך אדר' יוסי ב"ר חנינא כדפריך בגמרא דידן, ומסיים ר' שמואל אומר מפני שראויין לטמא מושב. ונראה דר' שמעון גרסינן. ור' ירמיה בעי ניחא יצטרפו שכן שוו למושב טפח, והיינו משמע כפר"ש שפירש בסוכה כמו שנכתוב לפנים, ולא כמו שפירש בכלל גדול, וה"פ ניחא התם מצטרפין משום דשוו אבל במתני' דשבת אמאי יצטרף אפילו חמור לקל, ומשני א"ר זעירא שכן שוו בהיסק, והיינו דומיא דמשני בגמרא דידן חזו לדוגמא, פירוש שוו לדוגמא, ולא כפר"ש. ופריך אנן אמרי' הוצאה ואת אמרת היסק ומשני אנן שוו להיסק הוא דקאמרינן. ובמקצת כתוב טעות סופר בירושלמי. מכל מקום משמע מהירושלמי שכולם שוים למושב טפח, כדתנן נמי פר' דהבגד והשק (כלים פכ"ז מ"ד) ומייתי לה בפ"ק דסוכה (י"ז ב') המקצע מכולם טפח על טפח טמא משולי הקופה טפח על טפח. ובפ"ק דסוכה מייתי לה אמושב ומפרש הואיל וראוי ליטלו על גבי מרדעת של חמור ואפילו עץ המיוחד למושב הוי שיעורו בטפח דומיא דשולי הקופה. ואי קשיא הא דתניא בתוספתא (דסוכה) דמסכת כלים פרק תפילה (שם) עור השטוח ועור העריסה וכו' אם יש בו ה' על ה' טמא פחות מיכן טהור שאין עור מטמא פחות מה' על ה', התם ה"פ שאין עור במשכב דומיא ועריסה דמטמא פחות מה' על ה' אבל במושב טפח על טפח. ותניא בשילהי קדשי מזבח (מעילה י"ח א') קיצע מכולן ועשה בגד למשכב שלשה למושב טפח לאחיזה כל שהוא. ואע"ג דנוכיח לקמן דבשיבוש איתה בניסחני דילן, מיהא בהא דיקא בלמושב טפח, והכי איתא במסכת מעילה. וק"ל מדתנן בפרק כ"ז דכלים (מי"ב) שלשה על שלשה שנקרע אם נותנו על הכסא ובשרו נוגע על הכסא טהור ואם לאו טמא, ובתוספתא דכלים (ב"ב רפ"ו) איתא כי האי גוונא, וא"כ משמע דשלשה נמי בעינן לישיבה, דכסא מיוחד לישיבה כדתנן בשילהי פכ"ג כסא של כלה ומשבר של חיה וכסא של כובס שהוא פורס עליו את הכלים א"ר יוסי אין בהן משום מושב, פירוש שאינן תדירין מיוחדין לישיבה אבל כסא אחר הוי מיוחד לישיבה. ונ"ל דה"פ שלשה על שלשה דייחדו למשכב ונקרע, כל כמה דלא נקרע כולי האי שאם היה רוצה להניחו על הכסא ולא היה נוגע נמי בשרו בכסא, וטמא משום משכב דחזי למשכב ולא יגע נמי השתא כשישכב בשרו בארץ. ואם לאו טהור. וסימנא בעלמא נקט בכסא לאורויי דין קריעה. ונפשט ונקרע טפי כשיושב מכששוכב. ומיהו לאו במושב איירי דהתם סגי בטפח וכן משמע בתוספתא דכלים (ב"ב ספ"א) ומייתי' לה בפ"ק דעירובין הלכה והרחב מי' אמות ימעט (י' ב') עור העוסלא וחלל שלה מצטרפין לטפח ומאי עור העוסלא עור כיסוי של בית הכסא, אלמא דשיעורו בטפח. והא דתנן גבי שק ועור ומפץ שוין למדרס ולטמא מת היינו מיירי במדרס דמשכב והוא הדין בסתמא לטמא מת מה שאין כן בבגד דלטמא מת בעינן שלש על שלש. ורבותי' היו מפרשים דכל הנך מתני' מיירי בלא ייחוד. ואי איפשר להעמיד (שמועתי) [שמועתן] מכמה ראיות שכתבתי. ותני עלה הבגד והשק וכו' מצטרפין זה עם זה. נ"ל מדנקיטנא זוגות זוגות משמע דווקא כי האי גוונא מצטרפי אבל כל ארבעתן ביחד לא מצטרפי. ודכוותא גרסינן בירושלמי דכלאים (פ"א ה"א) אהא דתנן בכלאים החטין והשעורין והזונן ושיבולת שועל הכוסמין והשיפין והפול (והסיפור) [והספיר] וכו' אינן כלאים זה בזה, וגרסינן בירושלמי עלה מתני' זוגות זוגות שנינו. ותמיהני כיון דטעמא בשקיצען יחד דמצטרפי מפני שראויין לטמא מושב לפר"ש האחרון שפירש בסוכה (י"ז ב'), וכן לפר"ש הראשון לפי ששיעורן שוה גבי מושב, א"כ מהאי טעמא נמי יצטרפו נמי כולן יחד ואמאי נקיטינן זוגות זוגות. ושמעתי בשם הרב ר' חיים כהן צדק דווקא כולהו מצטרפי יחד ונקטינהו זוגות לומר שמתחילה נותן ג' משק ואחד מן הבגד והוי דינו כשק ושוב מחבר עור לשק אם חסר שיעורו ודינו כעור ושוב מפץ לעור, אבל עור לבגד מתחילה לא מצטרף. ותני עלה הבגד וכו'. ה"ג נמי בסוכה (שם) ולא מצאתיה בתוספתא. ונ"ל דגרסינן והתנן הבגד והשק וכו' א"ר שמעון מה טעם וכו'. ומשנה היא בפרק קדשי מזבח במסכת מעילה (י"ח א'). והא דלא אייתי סייעתא מסיפא דהך משנה דכלים דקתני (שם מ"ג) העושה שנים מן הבגד ואחד מן השק ג' מן השק ואחד מן העור ד' מן העור ואחד מן המפץ טהור ה' מן המפץ ואחד מן העור וכו' טמא זה הכלל כל שחיבר לו מן החמור ממנו טמא מן הקל טהור, אלמא אע"ג דלא שוו שיעורייהו מצטרפין, י"ל היינו משום טעמא דר' שמעון שכולן ראויין לטמא מושב ולהכי תיובתא הך דר' שמעון. ונראה דמסיפא דהך דכלים זה הכלל וכו' (ו)מייתי, כאילו אומר והתנן הבגד וכו', וקתני סיפא דמצטרפין חמור לקל וטעמא משום דראויין לטמא מושב הא לאו הכי לא. ובפ"ק דסוכה דפריך (אסיפא) [איפכא] וכל היכא דלא שוו שיעורייהו לא מצטרפי והתנן הבגד ג' על ג' ותני עלה וכו', תמיהני הוה ליה לאתויי סיפא דמצטרפי והוה ליה לשנויי מהך דמעילה כדמשני התם דתימה היא דלהקשות ומשני התם כדקתני התם טעמ' אמר ר' שמעון וכו' וכי המקשה ידע הרישא ולא ידע הסיפא. ובדוחק בא לפרש דמהך דכלים מסיפא אקשי ליה כאילו אומר (וכן) [וכו'] ומותיב נמי הך רישא דמעילה. ואילו היתה בריית' שאינה שגורה בפי הכל הוי אתי שפיר. א"ר שמעון מה טעם. פירוש מה טעם מצטרפין אפילו חמור לקל הא"ר יהושע [מעילה י"ז ע"א] דכל ששיעורן אין שוין אין מצטרפין לטמא אפילו לקל שבשניהן. ומסיק הואיל וראויין לטמא מושב, פירוש שכולן שיעורן שוה לעניין מושב כדתנן המקצע מכולן טפח על טפח. ופר"ש במסכת סוכה (י"ז ב') המקצע מכל אחד מאלו טפח על טפח טמא כדמפרש התם הואיל וראוי לעשות טלאי על גבי מרדעת של חמור כנגד בית מושב האדם וכיון דשוו שיעורייהו באחד (מטמאין את) [מטומאות] הזב (לעשות את) [ליעשות אב] הטומאה מצטרף אף למדרס ויש שמפרשים המקצע יחד מכולן שחיבר קיצועיהן שקיצץ מכל המינים הללו ועשה מהן טפח על טפח ותפרן יחד והראשון נ"ל. ע"כ לשון רש"י. משמע לשונו כדפרישית, דמשכב דינו ולא למושב כדפרישית לעיל. ולשון האחרון לא פליג אהא אע"פ שפירש בענין אחר. וקשה לי דתניא במעילה פרק קדשי מזבח בסופו (י"ח א') קיצע מכולן ועשה בגד למשכב שלשה ולמושב טפח, א"כ משמע דלמשכב שוין בגד ושק ועור דכולן בג'. וכ"ש ללשון אחר דמשמע דמצטרפין קל לחמור לטמא כחמור דבגד שיעוריה בג' על ג'. ותו לייתי ר' שמעון ראייה ממשכב אמשכב ואמאי מייתי ממושב אמשכב. ולעיל מיניה תנן במעילה (י"ז ב') האוכל שניטמא באב הטומאה מצטרף לטמא בקל שבשניהם ותניא בגמרא א"ר שמעון מה טעם מפני שאיפשר וכו', אלמא דלא מהני טעמ' דר' שמעון אלא לטמא בקל שבשניהם ולא כחמור שבהן. ואם הברייתא פליגא אמתניתין דמעילה ואמתני' דכלים הוה ליה למירמינהו אהדדי כיון שמביא הברייתא על המשנה וידע שניהם. לכך נראה לי דשיבוש סופרים הוא. ובדקתי בתוספתא דמעילה (ספ"א) והכי איתא התם ר' שמעון אומר הבגד והשק השק והעור העור והמפץ מצטרפין זה עם זה מפני ששוין בטפח על טפח לקצוע. ואי גרסינן כגירסת הסופרים ה"ג, קיצע מכולן ועשה בגד למושב טפח. ולא גרסינן למשכב ג' ולפרושי הך דר' שמעון דמתני' אתא. ולשון התוספתא משמע כלישנא קמא דרש"י שפירש בסוכה ולא כמו שפירש בפרק כלל גדול. וגם במסכת סוכה משמע כן דקאמר טפח על טפח למאי חזיא. ומיהו בהאי מסתבר נמי כלישנא בתרא דביחד מצטרפין למושב דהא שיעור וטומאה שוין כדפרישית לעיל. ורבותיי דחקו לתרץ דהא דחלוקים בשיעורם היינו בלא ייחדו אבל ייחדו כולן בשוה ג', ומפרשים קיצע מכולן מכל אחד כלשון הראשון ובייחדו. ואז שוין למשכב ג'. ולא מיירי בצירוף קל לחמור. וליתא דא"כ הוה ליה לאתויי ממשכב, ותו דהוכחתי לעיל דכולה מתני' ביחדו מיירי, ותו דבתוספתא דמעילה ליתה.
